רצח האהבה

  ג'ון גבריאל בורקמן (1895-1896), ממחזותיו האחרונים של אבי הדרמה המודרנית, הנריק איבסן, עוסק ברצח האהבה ובהרס עצמי בשל תאווה כפייתית להון ולשלטון.  זהו המחזה הפסימי והאכזרי ביותר של היוצר הנורבגי, משום שבמרכזו ניצבות שלוש דמויות על סף הקץ המסרבות בעיוורון  טראגי להשלים עם כשלונן וניפוץ אשליותיהן. הגיבור הוא גאון כלכלי שמעל בכספי אחרים כדי להגשים את חלומותיו המגלומניים על מפעלים לרווחת החברה. לאחר שריצה את העונש שהטילה עליו החברה, הוא דן את עצמו למעצר בית, ולשבי בכלא קדם–אקספרסיוניסטי של מדוחי שווא על המוניטין שיוחזרו לו על ידי אלה ששללו זאת ממנו. בהצגתו המינימליסטית המעולה של יוסי יזרעאלי — עם שחקניו המצוינים של אנסמבל "אספמיה": שלום שמואלוב, דליה שימקו, הדר גלרון, רפי קלמר, שירה קוריאל, דניאל הייל, דניאל שפירא והדס מירון — אין חדרים. הריק שיצרו פשעיו הכלכליים והנפשיים של בורקמן מיוצג באמצעות חלל ריק שבעיבורו כיסא בודד. בעולמנו החומרני, שבו קונצרנים תעשייתיים גדולים הורסים לא רק את חייהם של יחידים אלא את כדור הארץ כולו, ושבו רבים כל כך מקריבים אהבה ומשפחה למען קריירה, החלל הריק הזה הוא ההווה והעתיד של כולנו, ואין פלא שהדור הצעיר  במחזה נמלט ממנו, ומן הקור החיצוני והפנימי המנשב בו, אל הדרום החם, לאיטליה, ערש האמנות והאהבה.

   הצגתו של יזרעאלי מתבססת על תרגומי שהותקן מן המקור הנורבגי, אולם בגרסה מקוצרת ומעובדת ברוח ימינו, שכן ג'ון גבריאל בורקמן הוא כבר במובנים רבים דרמת נפש, שבה כל יסוד מחצין הלך רוח או פעולה דרמטית. יזרעאלי וצוותו עוד מקצינים מאפיין זה. לגבינו הצבע הלבן מסמל חגיגיות, אולם במיתולוגיה הנורדית הצבע הלבן פירושו מוות. ומחלצותיהם הלבנות של השחקנים המגלמים את המבוגרים מייצגות מתים חיים. גם גונהילד, אשתו הזנוחה והמרירה של בורקמן, וגם אחותה אלה, אהובתו האמיתית אותה מכר לאחר על מנת לקדם את הקריירה שלו, הן כלותיו המתות–חיות של רוצחן. השחקנים בהצגה זו "לובשים" חורף, המבטא קיפאון רגשי וקיבעון מנטלי.

   מול המבוגרים האינטרסנטיים וה"ערפדיים", הזוממים להשתלט על חייהם ועתידם של הצעירים גם אחרי מותם שלהם – ניצבת שלישיית ה"אוהבים" – ארהרט, בנו של בורקמן, גב' וילטון, אהובתו העשירה, ופרידה, בתו המוכשרת של ידידו, המשורר הכושל פולדאל. בדומה לתפקידה בקומדיה הרומנטית הקלאסית, נתונים כל מעייניה של שלישייה זו לרחשי ליבם ולשאיפתם לאושר, כתכלית המצדיקה את עצמה מכוח עצמה. יזרעאלי מעצים את המאבק בין הקטבים הללו בדרכים מתוחכמות. השחקנים מנהלים את ההתמודדות ביניהם ממרחק, כמעט ללא מגע אישי, לרוב בצירים אלכסוניים. מזכיר משהו?… אכן, נוהלי הניכור שכפתה הקורונה על מגעינו הבין–אנושיים מעידים על אחד ההיבטים "הרלוונטיים" של המחזה, שאיבסן מן הסתם לא חשב עליו, והלבוש הלבן, הסטרילי, עוד מאשש את הקונוטציות האקטואליות.

   אולם דומה שמעל הכל ניזונה תחושת העכשוויות העולה מהצגה מטלטלת זו מן ההתנגשות הרת האסון בין נציגיהן של שתי השקפות עולם מודרניסטיות, שאנו חווים אותן היום בעוצמה רבה פי כמה מצופיה המקוריים של היצירה: ההתנגשות בין הקפיטליזם "החזירי" – עולם העסקים, הטכנולוגיה וההיי–טק הגלובליים, הפועל באיצטלה של "קידמה" — לבין הערכים ההומניסטיים, ערכי התרבות, שמירת הטבע, האהבה, היצירה והאושר, המגלמים את מהותו הבראשיתית של האדם. יתר על כן: איבסן חזה כבר לפני למעלה ממאה שנים את המשבר האקולוגי, התולדה של מרוץ התיעוש בשירות צבירת ההון. ג'ון גבריאל בורקמן נופל קרבן לגורמי הטבע שזמם לכבוש ולשעבד. "יד מתכת קפואה שלפתה את ליבו" – מסבירה אלה לאחותה את סיבת מותו, וגונהילד בורקמן עונה אחריה: "אוויר הלילה הרג אותו, את האיש החזק. בנו של כורה לא יכול לשאת אויר צח".  הטבע לא סולח.

 רוצו לראות את פרשנותו המרתקת של בכיר במאי ישראל, פרופ' יוסי יזרעאלי, עם שחקנים צעירים שהם מן הטובים על בימותינו, ליצירת מופת שנכתבה  היום, לפני 126 שנים.

צילומים: ניקול דה קסטרו